עקיפת הגנת מנהל המערכת ב-Windows
אמ;לק
מאמר זה מציג סקירה של תכונת 'הגנת מנהל המערכת' החדשה ב-Windows 11, 25H2, ומבחין בינה לבין UAC. הוא מתאר מחקר אבטחה שבוצע על התכונה הזו והראה כיצד ניתן לעקוף אותה. המאמר חושף פגמים בארכיטקטורת האבטחה החדשה ואת הפוטנציאל לניצול פריבילגיות.
סיכום בעברית: מערכת VibeSec · מדיניות המקורות
נוסף ל-VibeSec:
כותרת מקורית: Bypassing Windows Administrator Protection
>מאמר זה מציג סקירה של תכונת 'הגנת מנהל המערכת' החדשה ב-Windows 11, 25H2, ומבחין בינה לבין UAC. הוא מתאר מחקר אבטחה שבוצע על התכונה הזו…
התוכן המלא בעברית
תרגום אוטומטי מהמקור; מונחים טכניים נשארו באנגלית. לנוסח המחייב — הכתבה המקורית.
תכונה בולטת שהוצגה במהדורה האחרונה של Windows 11, 25H2, היא Administrator Protection. מטרת תכונה זו היא להחליף את User Account Control (UAC) במערכת חזקה יותר, וחשוב מכך – מאובטחת, המאפשרת למשתמש מקומי לגשת להרשאות מנהל רק בעת הצורך.
פוסט זה בבלוג יספק סקירה קצרה של התכונה החדשה, אופן פעולתה וההבדלים בינה לבין UAC. לאחר מכן אתאר מחקר אבטחה שביצעתי בזמן שהפיצ'ר היה בשלבי ה-insider preview ב-Windows 11. לבסוף, אפרט אחת מתוך תשע פגיעויות נפרדות שמצאתי, אשר אפשרו לעקוף את התכונה ולהשיג הרשאות מנהל מלאות בשקט. כל הבעיות שדיווחתי עליהן ל-Microsoft תוקנו, בין אם לפני השקת התכונה באופן רשמי (בעדכון האופציונלי KB5067036) ובין אם בעדכוני אבטחה עוקבים.
הערה: החל מה-1 בדצמבר 2025, התכונה Administrator Protection הושבתה על ידי Microsoft עקב טיפול בבעיית תאימות יישומים. לא סביר שהבעיה קשורה לתוכן המתואר בפוסט זה, ולכן הניתוח נותר רלוונטי.
הבעיה ש-Administrator Protection מנסה לפתור
UAC הוצג ב-Windows Vista כדי להקל על הענקת הרשאות מנהל למשתמש באופן זמני, בעוד שרוב תהליכי המשתמש פועלים עם הרשאות מוגבלות. לרוע המזל, בשל תכנונו, התברר במהירות שהוא אינו מהווה גבול אבטחה קשיח, ו-Microsoft הורידה את רמת הסיווג שלו לתכונת אבטחה בלבד. זה היה שינוי משמעותי, שכן תיקון עקיפות של UAC – שאיפשרו לתהליך מוגבל להשיג הרשאות מנהל בשקט – חדל מלהיות בעדיפות עליונה.
הבעיה העיקרית בעיצוב ה-UAC הייתה שגם המשתמש המוגבל וגם מנהל המערכת השתמשו באותו חשבון, רק עם קבוצות והרשאות שונות. משמעות הדבר היא שהם חלקו משאבי פרופיל כמו ספריית המשתמש ו-registry hive. כמו כן, ניתן היה לפתוח access token של תהליך מנהל ולהתחזות אליו כדי לקבל הרשאות מנהל, מכיוון שבדיקות הרשאות ההתחזות לא בחנו במקור אם ה-access token "מורשה" (elevated) או לא – הן התייחסו רק למשתמש ולרמת היושרה (integrity level).
למרות זאת, ב-Vista לא היה קל לרכוש הרשאות מנהל בשקט, שכן רוב הדרכים עדיין הציגו הודעת אישור למשתמש. למרבה הצער, Microsoft החליטה לצמצם את מספר הודעות האישור להרשאה (elevation prompts) שמשתמש רואה בעת שינוי הגדרות המערכת, והציגה תכונת "העלאה אוטומטית" (auto-elevation) ב-Windows 7. קבצים בינאריים נבחרים של Microsoft הוגדרו להרשאה אוטומטית. עם זאת, המשמעות הייתה שבמקרים מסוימים ניתן היה לנצל קבצים אלו כדי להשיג הרשאות מנהל בשקט. ניתן היה להגדיר את UAC כך שתמיד יוצג אישור, אך הגדרת ברירת המחדל, שמעט מאוד אנשים משנים, אפשרה את ההרשאה האוטומטית.
מאגר מוכר של עקיפות ידועות הוא הכלי UACMe, המפרט נכון לעכשיו 81 טכניקות נפרדות להשגת הרשאות מנהל. חלקן תוקנו בעדכונים משמעותיים של ה-OS, למרות ש-Microsoft מעולם לא אישרה רשמית תיקון של עקיפת UAC. עם זאת, עדיין קיימות עקיפות שקטות המשפיעות על הגרסה העדכנית ביותר של Windows 11 שטרם תוקנו.
העובדה שתוכנות זדוניות משתמשות בקביעות בעקיפות ידועות כדי להשיג הרשאות מנהל היא הבעיה ש-Administrator Protection שואף לפתור. אם ניתן לצמצם את החולשות ב-UAC, ניתן יהיה להפוך אותו לגבול מאובטח שדורש יותר עבודה כדי לעקוף, ופגיעויות ביישומו יוכלו להיות מטופלות כבעיות אבטחה לכל דבר.
למעשה, כבר קיים מנגנון בטוח יותר ש-UAC יכול להשתמש בו, שאינו סובל מרבות מהבעיות של העלאת הרשאות מסוג "אישור מנהל". מנגנון זה משמש כאשר המשתמש אינו חבר בקבוצת מנהלי המערכת, והוא מכונה הרשאת "מעל הכתף" (over-the-shoulder). מנגנון זה מחייב את המשתמש לדעת את פרטי ההתחברות של משתמש מנהל מקומי, אותם יש להזין בהודעת ה-UAC. הוא מאובטח יותר מהרשאת אישור מנהל מהסיבות הבאות:
• נתוני הפרופיל אינם משותפים עוד, מה שמונע מהמשתמש המוגבל לשנות קבצים או מפתחות רישום שעלולים לשמש תהליך מנהל מורשה.
• לא ניתן עוד להשיג access token עבור משתמש המנהל ולהתחזות אליו, מכיוון שמשתמשים מוגבלים אינם יכולים להתחזות לחשבונות משתמש אחרים.
• העלאה אוטומטית (auto-elevation) של קבצים בינאריים של Microsoft אינה נתמכת; כל בקשות ההרשאה דורשות אישור דרך הודעה מוקפצת.
למרבה הצער, קשה להשתמש במנגנון זה בצורה מאובטחת בפועל, שכן שיתוף פרטי התחברות של חשבון מנהל מקומי אחר מהווה סיכון משמעותי. לכן, הוא שימושי בעיקר עבור תמיכה טכנית, שבה מנהל מערכת מקליד את הפרטים "מעל כתפו" של המשתמש.
Administrator Protection משפר את מנגנון ההרשאה "מעל הכתף" על ידי שימוש בחשבון "מנהל צל" (shadow administrator) נפרד, המוגדר אוטומטית על ידי שירות ה-UAC. יש לכך את כל היתרונות של הרשאה "מעל הכתף", בתוספת היתרונות הבאים:
• המשתמש אינו צריך לדעת את פרטי ההתחברות של מנהל הצללים, כיוון שאין כאלו. במקום זאת, ניתן להגדיר את UAC כך שיבקש את פרטי ההתחברות של המשתמש המוגבל, כולל שימוש בביומטריה במידת הצורך.
• אין צורך בחשבון מנהל מקומי נפרד; רק המשתמש עצמו צריך להיות מוגדר כחבר בקבוצת המנהלים, מה שהופך את הפריסה לקלה יותר.
אף ש-Microsoft מתייחסת ל-Administrator Protection כתכונה נפרדת, ניתן לראות בו למעשה מנגנון UAC שלישי, שכן הוא משתמש באותה תשתית וקוד לביצוע ההרשאה, רק עם כמה התאמות. עם זאת, התכונה מחליפה את מצב "אישור מנהל", כך שלא ניתן להשתמש במצב ה-Legacy וב-Administrator Protection בו-זמנית. נכון לעכשיו, אין ממשק משתמש (UI) להפעלת התכונה, אך ניתן להפעילה באמצעות שינוי מדיניות האבטחה המקומית.
השאלה הגדולה היא: האם זה יהפוך את UAC לגבול מאובטח כך שלתוכנות זדוניות לא תהיה יותר "נסיעה חופשית"? אני מניח שכדאי שנבדוק ונגלה.
Researching Administrator Protection
אני נמנע בדרך כלל מחקר תכונות חדשות של Windows לפני שחרורן הרשמי. זה לא הוכיח את עצמו בעבר, שכן מצאתי בעיות אבטחה בשלבי ה-insider preview שהתבררו כבאגים בקוד זמני שבהמשך הוסר. בנוסף, אם בעיות אבטחה מתוקנות בשלב ה-insider preview, הן אינן מזכות בעלון אבטחה (security bulletin), מה שמקשה על מעקב אחר התיקונים. לכן, אין תמריץ רב לחקור תכונות לפני שחרורן, שכן רק אז אוכל להיות בטוח שהבאגים שאמצא הם בעיות אבטחה אמיתיות שיטופלו בזמן.
המקרה הזה היה מעט שונה; Microsoft פנו אליי כדי לראות אם אוכל לעזור להם למצוא בעיות ביישום התכונה במהלך שלב ה-insider preview. אין ספק שחלק מהסיבה לפנייתם הייתה ההיסטוריה שלי במציאת עקיפות UAC לוגיות מורכבות. כמו כן, כבר עיינתי בתכונה בקצרה וציינתי שהיא עדיין פגיעה לכמה עקיפות ציבוריות מוכרות, כמו למשל ניצול ה-loopback Kerberos שלי.
הסכמתי לעבור על מסמך העיצוב ולספק משוב מבלי לבצע "Pen-test" מלא. עם זאת, הובטח לי שאם אמצא בעיות – בהתחשב בכך שהמטרה היא להפוך את Administrator Protection לגבול מאובטח – הן יטופלו באמצעות עלון אבטחה או יתוקנו לפני השחרור הסופי של התכונה.
המסמך של Microsoft סיפק סקירה כללית אך לא את כל פרטי התכנון. לדוגמה, תהיתי מה נחשב בעיני המפתחים כגבול האבטחה. בהתאם להסרת ההרשאה האוטומטית, הנחתי שעקיפת הגבול תדרוש אחת או יותר מהפעולות הבאות:
• פגיעה בפרופיל מנהלי הצללים, כגון כתיבת קבצים שרירותיים או מפתחות רישום.
• חטיפת תהליך קיים הפועל כמנהל הצללים.
• קבל תהליך לביצוע כמנהל מערכת מבלי להציג הנחיה.
היותה של ההודעה המוקפצת גבול היא עניין חשוב. קיימות מספר עקיפות UAC המסתמכות על אובייקטי COM מורשים שעדיין היו עובדים ב-Administrator Protection. עם זאת, מכיוון שהרשאה אוטומטית אינה מותרת יותר, הם יציגו תמיד הודעה מוקפצת, ולכן אין הם נחשבים לעקיפות. כמובן, מה שמוצג בהודעה – כמו קובץ ההרצה שעובר הרשאה – לא בהכרח תואם לפעולה שעומדת להתבצע עם הרשאות מנהל.
במסמך חסרה התייחסות למספר תכונות UAC קשורות, כמו תהליכי UI Access (על כך נדון בחלק 2 של סדרה זו), אך בכל זאת, כמה תיאורים בלטו לעיניי. לכן, לא יכולתי להתאפק והחלטתי לפחות לבחון את היישום הנוכחי ב-canary build של ה-insider preview. מחקר זה כלל שילוב של הנדסה לאחור של קוד שירות ה-UAC ב-appinfo.dll וניתוח התנהגותי.
בסיום המחקר מצאתי 9 אמצעים נפרדים לעקוף את התכונה ולהשיג הרשאות מנהל בשקט. חלק מהעקיפות היו בעיות UAC ותיקות עם מקרי בדיקה זמינים לציבור. אחרות נבעו מפגמים ביישום התכונה עצמה. אך סיווג הבאגים המעניין ביותר היה זה שבו לא היה קיים "באג" כלל, עד ששאר ה-OS נכנס לתמונה.
בואו נצלול לעקיפה המעניינת ביותר שזיהיתי במהלך המחקר. אם ברצונכם לדלג קדימה, תוכלו לקרוא את הפרטים המלאים ב-issue tracker. הנושא מעניין לא רק מכיוון שהוא אפשר לי לעקוף את ההגנה, אלא גם כיוון שמדובר בעקיפת UAC פוטנציאלית שהייתה מוכרת לי מזה שנים רבות, אך הפכה לניתנת לניצול מעשי רק בשל הצגת תכונה זו.
Logon Sessions
ראשית, מעט רקע כדי להבין את הפגיעות. כאשר משתמש מאומת בהצלחה למערכת Windows, מוקצה לו logon session ייחודי. הפעלה זו משמשת לשליטה במידע על המשתמש; למשל, היא שומרת עותק של אישורי המשתמש לצורך אימות רשת.
ה-logon session מתווסף כהפניה ל-access token שנוצר במהלך תהליך הכניסה, כך שניתן להתייחס אליו בקלות במהלך פעולות ליבה (kernel) המשתמשות באסימון. ניתן למצוא את מזהה האימות הייחודי (64-bit) של ההפעלה על ידי שאילתה על האסימון באמצעות קריאת המערכת NtQueryInformationToken. ב-UAC, מוקצים logon sessions נפרדים ל-access tokens המוגבלים והמקושרים של מנהל המערכת, כפי שניתן לראות בסקריפט הבא, שם רואים שלאסימון המוגבל ולאסימון המקושר יש ערכי LUID של מזהה אימות שונים:
# Get authentication ID of current token PS > Get-NtTokenId -Authentication LUID ---- 00000000 -11457F17 # Query linked administrator token and get its authentication ID. PS > $t = Get-NtToken -Linked PS > Get-NtTokenId -Authentication -Token $t LUID ---- 00000000 -11457E9E
מקום חשוב אחד שבו הליבה משתמשת ב-logon session הוא בחיפוש אותיות כונן של DOS. מנקודת המבט של הליבה, אותיות כונן מאוחסנות בספריית אובייקטים מיוחדת בשם \??. כאשר הליבה מחפשת נתיב זה, היא בודקת תחילה אם קיימת ספרייה ספציפית ל-logon session, המאוחסנת תחת הנתיב \Sessions\0\DosDevices\X-Y (כאשר X-Y הוא הייצוג ההקסדצימלי של מזהה האימות עבור ה-logon session). אם הקישור הסמלי לאות הכונן לא נמצא בספרייה זו, הליבה חוזרת לבדוק את ספריית ה-\GLOBAL??. ניתן לצפות בהתנהגות זו על ידי פתיחת ספריית האובייקטים \?? באמצעות קריאת המערכת NtOpenDirectoryObject, כפי שמוצג:
PS > $d = Get-NtDirectory "\??" PS > $d . FullPath \Sessions\0\DosDevices\00000000-11457f17