מדוע סוכני AI ממשיכים לכתוב בקרת גישה שגויה
אמ;לק
סוכני קידוד מבוססי AI עלולים ליצור לוגיקת הרשאות תקינה לכאורה שעלולה לחשוף נתונים בין לקוחות שונים. הכתבה מסבירה מדוע קשה לזהות פרצות בקרת גישה (Broken Access Control) ומציעה דרכים למנוע אותן. הבנה זו קריטית למפתחים המשתמשים בכלי AI ליצירת קוד.
סיכום בעברית: מערכת VibeSec · מדיניות המקורות
נוסף ל-VibeSec:
כותרת מקורית: Why AI Coding Agents Keep Writing Broken Access Control

התוכן המלא בעברית
תרגום אוטומטי מהמקור; מונחים טכניים נשארו באנגלית. לנוסח המחייב — הכתבה המקורית.
סוכני קידוד מבוססי AI מייצרים לוגיקת הרשאות שעוברת הידור, עוברת סקירה, אך אוכפת מדיניות שגויה. בקרת גישה לקויה (Broken access control) מדורגת במקום הראשון ברשימת OWASP Top 10:2025, כאשר 100% מהאפליקציות שנבדקו הראו צורה כלשהי שלה, עם 1,839,701 מופעים מתועדים – המספר הגבוה ביותר מכל קטגוריה ברשימה.
חלק מהקטגוריה הזו הוא גם החלק שסריקה מבוססת דפוסים מעולם לא נועדה לפתור. כאשר סוכן משמיט בדיקת בעלות, הכלל שהופר שייך לאפליקציה ולא למסד נתונים של חתימות. לכן, אין דפוס של 'באג ידוע' שאפשר להשוות אליו.
מהי בקרת גישה שבורה?
בקרת גישה לקויה היא כישלון באכיפת ההרשאות של משתמש מאומת. המשתמש מוכיח את זהותו, והאפליקציה חושפת בפניו נתונים או פעולות השייכים לאחרים. שני מקרים נפוצים מהווים את עיקר מה שצוותים פוגשים.
1. BOLA: הרשאה שבורה ברמת האובייקט
BOLA הוא כשל באימות שהמבקש זכאי לאובייקט הספציפי שביקש. הוא מדורג במקום הראשון ב-OWASP API Security Top 10, מה שמציב אותו בראש שתי רשימות ה-OWASP הרלוונטיות ליישומים מודרניים.
2. IDOR: הפניה ישירה לא מאובטחת לאובייקט
IDOR הוא אותו כשל במבט מנקודת המבט של התוקף. האפליקציה חושפת מזהה פנימי (כמו record ID), והחלפת ערך מאפשרת למשוך נתונים השייכים לחשבון אחר. באג בודד הוא בדרך כלל גם BOLA וגם IDOR.
OWASP העבירה את הקטגוריה הזו לראש הרשימה ב-2021, והיא נותרה שם גם במהדורת 2025. אלו פגמים פשוטים. הם שומרים על מקומם משום שהם קלים להחדרה, קשים לזיהוי אוטומטי ובעלי ערך רב ברגע שהם נמצאים.
מדוע סוכני קידוד AI טועים בהרשאה לעתים קרובות כל כך?
פיתוח התוכנה הפך למונחה-סוכנים (agentic), אך האבטחה לא. אבטחת יישומים נבנתה סביב סריקה שמשווה דפוסים ידועים של באגים ומעבירה תוצאות לאנשים שמכירים את חוקי המוצר. כאשר סוכן כותב את נקודת הקצה (endpoint), איש בשרשרת לא מקפיד על הכללים הללו כברירת מחדל, ולפגם שנוצר אין דפוס להתאמה. סגירת הפער הזה דורשת יותר מסתם עוד כלל.
הסיבה לכך היא שדרישת ההרשאה מעולם לא הוגדרה, והסוכן לא טועה במשימה שניתנה לו. דמיינו מפתח שמבקש מסוכן קידוד להוסיף נקודת קצה שמחזירה חשבונית לפי ID. הסוכן מייצר נתיב (route) שמוודא שהמתקשר מחובר, מוצא את החשבונית באמצעות המזהה מה-URL, מחזיר 404 אם אין התאמה, ושולח את הרשומה ללקוח.
כל החלטה כאן נכונה למשימה כפי שנוסחה. נקודת הקצה מאמתת, מטפלת במקרה של רשומה חסרה ונקראת בצורה נקייה בסקירה. עם זאת, היא מאפשרת לכל משתמש מאומת לקרוא כל חשבונית במערכת פשוט על ידי שינוי ערך אחד ב-URL.
התיקון הוא תנאי נוסף בחיפוש: התאמת החשבונית לפי המזהה שלה, ולפי הארגון אליו משתייך המתקשר. שום דבר אחר לגבי נקודת הקצה לא משתנה.
מדוע לא ניתן לדעת את התיקון מהקוד בלבד
הידיעה שהגרסה השנייה נכונה דורשת שלוש עובדות שאינן מופיעות בשום מקום בקוד שנוצר:
• הגישה של משתמש מוגבלת לארגונים שבהם הוא חבר.
• קריאה בין ארגונים לעולם אינה לגיטימית במוצר זה.
במוצר אחר, העובדה השלישית יכולה להיות שקרית, שכן פלטפורמות מסוימות מאפשרות למבקרים, מפיצים או חשבונות-על לקרוא מידע מעבר לגבולות הדיירים (tenants) על פי תכנון. הכלל הוא תכונה של המוצר, לא של השפה או ה-framework. הוא טמון במודל הנתונים, בהחלטה שהתקבלה לפני שנתיים, ובראשי המהנדסים שקיבלו אותה.
מה סוקר צריך לבדוק במקום
מפתח אנושי בצוות בדרך כלל עולה על זה מסיבה אחת: הוא מכיר את המוצר. סוכן שעובד על סמך ההנחיה (prompt) והקובץ שמסביבו אין גישה למידע שהופך את הבדיקה הזו להכרחית.
שני פרטים ראויים לבדיקה. הראשון הוא קוד התגובה. שילוב תנאי הבעלות בתוך תהליך החיפוש אומר שבקשה לחשבונית של ארגון אחר תחזיר את אותו 404 כמו בקשה לחשבונית שאינה קיימת. זו ההתנהגות הרצויה, כיוון ש-403 יאשר שהרשומה קיימת ויאפשר לתוקף לבצע מנייה (enumeration) של מזהים חוקיים. השני הוא מה שחוזר. החזרת הרשומה המאוחסנת ללא שינוי שולחת את כל השדות שלה, כך שאותו מטפל לרוב נושא בעיית חשיפת נתונים לצד בעיית ההרשאה.
האם כלים SAST יכולים למצוא בקרת גישה פגומה?
עבור סוגי פגיעויות שיש להן דפוס, הזיהוי נפתר במידה רבה. הרשאות הן היוצא מן הכלל, והן נמצאות בדיוק במקום שבו קוד שנוצר על ידי AI הוא הכי חלש. ניתוח סטטי מתחקה אחר צורה הניתנת לתיאור, והרשאה ברמת האובייקט אינה מציגה צורה כזו.
קחו כניגוד פגיעות הזרקה (injection): לפגיעות כזו יש צורה שניתן להגדיר: קלט לא מהימן מגיע לכיור (sink) מסוכן מבלי לעבור חיטוי. צורה זו הופכת לכלל, ומנוע עוקב אחרי הנתונים מהמקור לכיור ומדווח על כל נתיב תואם.
איזה ניתוח סטטי מכסה בתוך בקרת גישה שבורה
בקרת גישה לקויה היא הקטגוריה הגדולה ביותר ב-OWASP Top 10, ולא כולה עמידה בפני סריקה. A01:2025 מפה 40 סוגי CWE, ולרבים מהם יש בדיוק את המבנה שניתן למעקב שניתוח סטטי מטפל בו היטב, כולל path traversal, open redirect, ו-server-side request forgery. מנועים סמנטיים מודרניים חורגים מעבר להתאמת חתימות על ידי מידול זרימת נתונים וכוונת הקוד, והם יכולים לסמן היעדר מבני של decorator הרשאות או middleware במסלול, כאשר בסיס הקוד עוקב אחר מוסכמה עקבית.
היכן יושב גבול הכיסוי
החלק שחומק מניתוח הוא מצומצם יותר. זו הרשאה ברמת האובייקט, ממופה כ-CWE-639 (עקיפת הרשאה דרך מפתח נשלט על ידי משתמש), CWE-862 (הרשאה חסרה) ו-CWE-863 (הרשאה שגויה). כאן לא מתבצעת קריאה לפונקציה מסוכנת, שום ערך לא מהימן לא מגיע לאן שלא צריך, וכל שורה כתובה בצורה אידיומטית. הפגם הוא העדר השוואה שרק כללי האפליקציה דורשים.
כדי לסמן זאת, מנוע היה צריך לדעת אילו שדות מייצגים בעלות בסכימה הזו, אילו מתקשרים מורשים, והיכן עובר הגבול בין דיירים (tenants). אף אחד מאלו אינו שאלה של 'איכות הכלל'. זהו מידע שפשוט לא קיים בתוך הקובץ שנסרק.
מנועים דטרמיניסטיים וניתוח לוגי צריכים לפעול יחד ולא בתחרות. מנועים מחזירים את אותה תוצאה בכל פעם עבור המחלקות שהם מכסים, וזה מה שמאפשר לצוותים להגדיר שערים ב-pipeline. הרשאה ברמת האובייקט נמצאת מחוץ למה שכלל יכול לתאר, ולכן היא דורשת כלי אחר כדי לטפל בה.
איך מוצאים פגמים שאין להם דפוס?
אתה יכול למצוא פגמים שאין להם דפוס על ידי חשיבה על דגם של האפליקציה ולא על הקובץ שלפניך.
מציאת באג החשבונית דורשת ארבע עובדות: מי קורא לנקודת הקצה הזו, למה שייך האובייקט שנשלף, אילו משתמשים זכאים לו, והיכן נמצא גבול האמון בין דיירים. ניתן לשחזר עובדות אלו מבסיס הקוד, מהסכימה וממה שרץ ב-production, אך יש להרכיב אותן לכדי משהו שניתן לנתח. Snyk מכנה את המודל המורכב הזה 'גרף הקשר האפליקציה' (application-context graph): ארכיטקטורה, זרימות נתונים, סיווגי מידע, גבולות אמון ומציאות ה-production, שנבנה פעם אחת ומתעדכן ככל שהקוד משתנה. ברגע שהוא קיים, בדיקת הבעלות החסרה הופכת לגלויה כי הניתוח יכול להשוות את מה שנקודת הקצה אוכפת מול מה שכללי האפליקציה דורשים.
שלושה תנאים הופכים את התוצאה לאמינה.
• ההיגיון חייב להיות מעוגן במודל. בלעדיו, היגיון מבוסס מודלי שפה (frontier reasoning) מייצר ממצאים סבירים על בסיס קוד שהוא רק 'מדמיין' בחלקו, וזה שורף משאבים (tokens) בסריקה עיוורת.
• הממצאים חייבים להיות מאושרים על ידי גורם שלא יצר אותם. לא ניתן לסמוך על סוכן שמוצא פגיעות שיאמת את התיקון של עצמו, ומערכת שמדרגת את הפלט של עצמה תמשיך לפספס את מה שהניתוח הראשוני שלה פספס.
• יש להוכיח את התיקון, לא רק להציע. יש לאמת את התיקון בשורה אחת בהתאם לכללי היישום ולהראות שהוא מתקיים כאשר הקוד משתנה. ממצא שלעולם לא הופך לתיקון ממוזג משאיר את נקודת הקצה חשופה בדיוק כפי שהייתה.
שילוב היגיון על האפליקציה המורכבת יחד עם מנועים דטרמיניסטיים הוא הכיוון של Snyk עם Evo Agentic AppSec, שהוצג לראשונה באוגוסט. בדיקות זמן ריצה (Runtime testing) מאשרות לאחר מכן למה תוקף יכול להגיע, וזה המקום שבו Evo Continuous Offensive Security משתלב כיום.
מה הצוות שלך צריך לעשות בקשר לזה עכשיו?
חמישה שלבים, שאף אחד מהם לא דורש כלים חדשים כדי להתחיל.
• צרו מלאי של נקודות הקצה שמקבלות מזהה אובייקט מהבקשה. כל נתיב שלוקח ID, שם קובץ או מפתח מתוך URL או גוף הבקשה הוא מועמד. הרשימה הזו לרוב קצרה יותר ממה שצוותים מצפים, וארוכה יותר ממה שהם מקווים.
• רשום את כללי הבעלות. עבור כל סוג משאב, רשום למה הוא שייך ומי רשאי לקרוא או לשנות אותו. פגמי ההרשאה שורדים את הבדיקה מכיוון שמידע זה מעולם לא נכתב בשום מקום שסוקר או אנליסט יכולים לבדוק.
• הפוך את ההרשאה לפריט סקירה מפורש בבקשות משיכה של סוכן. לא הוראה כללית לעיין בקפידה, אלא שאלה ספציפית: האם נקודת קצה זו מאמתת שהמתקשר זכאי לאובייקט, ונגד איזה שדה?
• הוסיפו בדיקה חוצה-דיירים עבור כל סוג משאב. הנחיות המניעה של OWASP ישירות בנושא: מפתחים ואנשי QA צריכים לכלול בקרת גישה פונקציונלית בבדיקות היחידה והאינטגרציה שלהם. בדיקה אחת לכל משאב, שמוודאת שסשן חוקי של דייר אחד מקבל 404 על אובייקט של דייר אחר, הופכת את הכלל שרשמתם בשלב השני לכלל שנאכף בפועל.
• בצעו ניתוח עמוק על כל בסיס הקוד באופן קבוע. נקודת הבקרה התפצלה לשלוש: זמן אמת בתוך הלולאה הפנימית של הסוכן, סריקות דטרמיניסטיות מהירות על כל שינוי ב-CI, וניתוח הקשרי עמוק על כל בסיס הקוד. פגמים בהרשאה ברמת האובייקט מתגלים בשלישית.
אילו מנקודות הקצה שלכם ייכשלו במבחן חוצה-דיירים היום? התחילו עם המלאי משלב אחד. כדי לראות לאן Snyk לוקחת את תחום ה-agentic application security, קראו A First Look at Evo Agentic AppSec.
שאלות נפוצות
מה ההבדל בין BOLA ל-IDOR?
הם מתארים את אותו כשל מזוויות שונות. BOLA מצביע על הבקרה החסרה: האפליקציה מעולם לא אימתה שהמבקש זכאי לאובייקט הספציפי. IDOR מצביע על החשיפה שמאפשרת את הניצול: מזהה פנימי גלוי ללקוח וניתן לשינוי. באג בודד הוא לרוב גם וגם.
האם כלים SAST יכולים לזהות בקרת גישה שבור?
חלקית. ניתוח סטטי מכסה היטב כמה חברים בקטגוריה, כולל path traversal, open redirect ו-server-side request forgery, ומנוע סמנטי יכול לסמן מסלול שחסר בו decorator הרשאות ששאר בסיס הקוד מיישם. מה שהוא לא יכול לקבוע זה האם בדיקת הרשאה היא הנכונה, כי זה תלוי באיזה שדה מקודד בעלות ובאילו קריאות חוצות-דיירים המוצר מאפשר.
מדוע בקרת גישה שבורה נמצאת במקום הראשון ב-OWASP 10 המובילים?
מכיוון שהוא משלב שכיחות גבוהה עם השפעה גבוהה. במהדורת 2025, כל אפליקציה שנבדקה הראתה צורה כלשהי של הפגיעות הזו, והקטגוריה רשמה את המספר הגבוה ביותר של מופעים מכל רשימת OWASP. מופע בודד לרוב חושף את כל הרשומות מסוג מסוים, ולא רק רשומה אחת.